הכירו מילה חדשה, מונופתיה, שפירושה התמחות יתר. בחברה המודרנית אנו מעריכים מאוד מומחים. מאמר חדש שהתפרסם לאחרונה מראה כי יתכן ודוקא התמחות מונעת מאיתנו למידה ומונעת מאיתנו תובנות חדשות, וכי תפיסות שגויות על למידה הן אחת הסיבות העיקריות שרבים כל כך סבורים שהם לא יצירתיים ולא יכולים ללמוד תחומים חדשים.

אנו חיים בעולם שבו יש הערצה למומחים, וכתוצאה מכך אלו שיש להם תחומי עניין רבים לא נחשבים לאשפים בשום דבר ולכם נחשבים פחות. 10,000 שעות נחשב כזמן ממוצע ליצירת התמחות. בפועל יותר ויותר דוגמאות מראות את ההפך, כלומר שככל שאנו מכסים תחומי ידע רבים יותר, כך מתרבים משאבינו בעת אלתור.
מאמרו של רוברט טוויגר, "אל תהיו משעמים" התפרסם ב-AEON Magazine , ותורגם לאחרונה לעברית בכתב העת הדיגיטלי מעורר הסקרנות "אלכסון" שמפרסם ומתרגם מאמרים עבריים ומתורגמים בתחומי המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות.
המאמר מציג עמדות הדומות לאלו שהתפרסמו בספרו האחרון של קן רובינסון (ספר אותו סקרנו לאחרונה) שגם הוא מסביר שהאינטליגנציה האנושית עשירה הרבה יותר משילמד אותנו החינוך האקדמי תעשייתי. הכרת טווח הפוטצניאל השלם של האינטיליגנציה האנושית חיוני להבנת טבעה האמיתית של היצירתיות. תאוריות הקשורות לאינטליגנציות מרובות מסבירות גם הן את החשיבות להתפרס על תחומי עניין רבים.

המאמר מסביר כי ההתמחות, היא תופעה חדשה יחסית וכי לא תמיד היה העולם מונופתי. בתרבויות מסורתיות, כל אחד עשה קצת מהכול ועד המהפכה התעשייתית היה מקובל יותר לראות אנשים הפרוסים על כמה תחומים. המונח "איש אשכולות" שאנו משתמשים בו רבות גם היום,  מתייחס למי שלמד רבות וכבש תחומי ידע רבים ושונים. במהלך הרנסנס, רעיון איש האשכולות הפך לחלק מתפיסת האדם האידיאלי, אמן רב-תחומי עם עיסוקים אינטלקטואליים, אמנותיים ופיזיים. נראה שהידיעה הזו קצת נשכחה עם השנים. כמו רובינסון, גם טוויגר מציג את המהפכה התעשייתית כשלב שבו החל איזשהו עיוות בהתייחסות שלנו להתמחות ולחדשנות. העידן התעשייתי, הביא לפירוק עבודה לעבודות קטנות יותר וכל אחד התמחה בעבודה קטנה. כך החל העולם המונופתי, שבו מי שמתמקד, מצליח יותר. אך המונופט בעיני טוויגר הוא אדם צר מחשבה, חד ממדי, משעמם.

מונופתיה היא "אנטי-חדשנות": חלק גדול מההמצאות שאנו מכירים לאורך ההיסטוריה הן תוצאה של חיבור של שני עולמות תוכן שונים שלא בהכרח מתחברים. הדבר אינו מפתיע. כדי להמציא רעיונות אנחנו צריכים לדעת דברים מחוץ לתחום שלנו. יתרה מזו, ככל שהידע שלנו נוגע במחוזות רחוקים יותר, כך הפוטנציאל שלנו לחדשנות גדל. לעיתים קרובות רעיונות חדשים נולדים מזיווג בין שני תחומים. מגלה הדנ"א, היה במקור פיזיקאי, ממציא מכונת הירייה המודרנית, בנה מלכודת עכברים בנעוריו והדבר נתן השראה להמצאתו. פריצות דרך רבות הושגו כתוצאה מהפרייה הדדית בין דיסיפלינות. טוויגר גורס כי החדשנות נאבקת בהתמחות על כל צעד ושעל.

מדוע אנו לא משתדלים יותר להרחיב את הידע שלנו בעוד עולמות? הכותב מעריך שהדבר נובע בעיקר מהנחות עבודה שגויות לגבי למידה, היוצרת חוסר אמונה שלנו בעצמנו, וביכולת הלמידה שלנו, בעיקר בגילים מבוגרים. רובנו מאמינים שאנו מסוגלים ללמוד רק כשאנחנו צעירים, ושרק אנשים בעלי כישרון טבעי מסוגלים לרכוש מיומנויות מסוימות. אנחנו מתייחסים ללמידה כאל משאב מוגבל הפוחת עם השנים, ושההתמודדויות הקיימות שלנו שואבות כל כלל המאמצים שיש לנו. אכן, יכולת הלמידה שלנו משתנה בין ילדות לבגרות, וככל שאנחנו מתקדמים לבוגרים, המוח הופך בררני יותר. התוצאה היא שרק למידה אינטנסיבית מאפשרת לנו מיומנות חדשה. מפתח חשוב לסוד הלמידה הוא פשוט להשקיע, לשכלל את המוח עד להשגת מיומנות זו. סיבה אחת לכך שאנשים רבים נמנעים מהרחבת תחומי העיסוק שלהם היא שהם חושבים שהם לא מסוגלים לרכוש מיומנויות חדשות, אך טוויגר מתאר אנשים בני 90 שחוקרים תחומי עניין חדשים שכוללים למידה, וכתוצאה מכך משמרים את יכולתם ללמוד. המחקר מראה שההתנסות בדברים חדשים מניבה גם תועלות בריאותיות

מחיר המונותיה כבד: התוצאה של המונופתיה, גורמת לנו בסופו של דבר להתבצר ולהגן על מה שכבר למדנו, במקום לייצר קשרים עצביים חדשים. כשפרץ הלמידה הראשוני מסתיים, נותר מומחה שמגן כמו חיה על הטריטוריה שלו. המונופתים גם לא מודעים לאבסורד שנוצרים לעיתים כאשר הם מתמסרים לתחום לימוד זעיר.
המאמר מציע כיוון ברור לאיזון: יצירת תחומי לימוד חדשים שיאזנו את הנטייה המונופתית של העולם המודרני. תחת הכותרת "מדעי האשכולות", מוצע לבנות תחום רב היבטי (למשל: פיסי, אומנותי ומדעי), המאפשר תמחות בכמה תחומים. גם שיטות הלמידה יעודדו חדשנות. שיטת הלימוד תתמקד ביצירתיות באמצעות הצלבה בין עולמות לא קשורים ליצירת דבר חדש. מדעי האשכולות לא נועדו רק לצורך יצירתיות אלא לכלל האיזון: נהפוך לאנשים עם כושר שיפוט בתחומים רבים יותר, נהיה אנשים מענינים יותר, ואפילו נשפר את חוש ההומור.