מאת: גדעון זילר
באתר הארץ מפורסמת כתבה מתוך "לה מונד" המפצחת את סוד ההלחה של אוניברסיטת הארוורד. הסוציולוגית הצרפתיה סטפי גרוסה- שאריה התוודעה לכך אישית כאשר החלה להרצות במוסד. בספר שפרסמה על כך, "הצד הנסתר של הארוורד" היא מתארת תהליך תובעני מאוד ממי שמיועד להיות מרצה. תהליך ההכשרה הלימודי אינו מתמקד רק בסטודנטים, אלא גם במרצים שלהם. המיקוד הזה כולל הכשרה אינטנסיבית, התמודדות עם שיעור ראשון מצולם בוידיאו ומנותח, למידת נושאים כגון "איך ללמד באופן אינטראקטיבי", "כיצד להציג את עצמך בפני התלמידים", "איך מעלים שאלות", "שימוש נכון במאגרי מידע" ועוד.
המרצים מונחים כיצד לתכנן שיעורים מעונינים, עליהם לעסוק אופן שבו יתקבל השיעור שלהם. הכותבת משווה זאת לשנים בהם לימדה בארץ מולדתה צרפת. ברור לה שהסוגיות הללו מעולם לא הוצבו בפניה. "על השיעורים להיות מעניינים. אסור שהסטודנטים ישתעממו והמרצים מוכרחים תמיד לשאול את עצמם: 'איך יתקבל השיעור שלי?'". מספרת הכותבת, שאלה זו מעולם לא הוצבה בפניה כשלימדה בצרפת, שם יוחסה חשיבות רק לתוכן השיעור.
אבל הציפיות מהמרצים אינם מסתיימות בהכשרה להוראה איכותית. המרצים הם דוגמה ומופת לשירות ולמצויינות. כל מרצה נדרש להכיר את כל תלמידיו בשמם הפרטי ולערוך שעות קבלה פרטניות במשרדו זאת על מנת לרקום קשר בינאישי ולהפחית הביישנות מצד שני הצדדים. המחויבות מהמרצה נמשכת גם בעת מתן משוב. המרצים מונחים לכתוב משוב בטון חיובי ובונה.
בהארוורד, הציפיות מרחיקות לכת מעבר לכך, הגדרה ברורה של קוד לבוש מחמיר והיבטי משמעת נוספים. אך מבלי להיכנס להיבטים כה מרחיקי לכת מעניין לראות עד כמה נדיר שמוסד אקדמי מבצע מהלך כזה באופן כה מקיף ושיטתי, מעניין גם לחשוב מדוע בעצם מדובר ב"סוד הצלחה", בסיפור נדיר של מוסד אחד ולא בסטנדרט שמוסדות רבים שואפים אליו.
לקריאת המאמר המלא ב"הארץ" לחצו כאן
|